אמא מעצבנת!

את אמא מעצבנת, את אמא רעה, לא רוצה אותך, אל תתקרבי אלי, לא רוצה חיבוק, לכי מכאן, אוף, איזה מין אמא את, את אף פעם לא מרשה שום דבר... מרשים לילדים שלכם לדבר אליכם כך? או שאתם נעלבים? כועסים? שולחים אותם לחדר להרגע? הולכים ומפסיקים להקשיב? האוטומט שלי הוא ללכת, להתנתק, לכעוס, להפעיל את הסמכות ההורית שלי. להרגיש שזה לא פייר, שאני עושה, ומשקיעה ונותנת ומשתדלת, ולא מגיע לי שהיא לא מעריכה את כל מה שאני עושה אבל האם זה באמת מה שהילד שלי זקוק ממני עכשיו? והאם זו באמת הדרך שאני רוצה לבחור כדי להתמודד עם כעס? מותר לילד שלי לכעוס עלי כשאנחנו לא מסכימים? כשהוא ממש רוצה ומבקש משהו ואני לא נותנת או מאפשרת? איך אני מרגישה כשאני ממש מבקשת משהו שחשוב לי מבן הזוג שלי, מחברה, משותף בעבודה ולא מתאים להם? אני לא מתוסכלת, עצובה, כועסת, מאוכזבת? אני לא שוכחת את כל הדברים הטובים שאי פעם עשו בשבילי? אז מה אני מציעה? אני מציעה להקשיב, להתייחס לרגש שמאחורי המילים, להבין שהילדה שלי נעלבה ממני, או כועסת עלי, או מאוכזבת ולתת לזה מקום. לא ללכת ממנה, ולא להשתמש בכח שלי כדי להשתיק אותה. יכול להיות שאני ארצה לחבק אותה והיא לא תרצה חיבוק. ואולי זה עוד יותר יעליב אותי. מותר לי גם להעלב ולהגיד שנעלבתי. מותר לאימהות להעלב. מותר לכעוס. אפשר לדבר על יחס מכבד, על כבוד הדדי אחד לשני. אבל לא לקום וללכת ולהסכים לחזור רק כשהיא תרגע. לפעמים אנחנו צריכים לקום וללכת בשביל עצמינו, כדי לא לאבד את זה. אבל לא כשיטה, לא כדרך חינוך, כדרך ללמד כבוד. מה שהכי חשוב בעיני זה לתת לעצמינו ולהם מקום. לא להשתיק ולא להתרחק. מעצמינו ומהם. כי המרחק הוא הנקודה שבה הולכים לאיבוד. הנקודה שבה אפשר ליצור יחסים מנומסים וצייתנים אבל כאלה שבהם אני עלולה לאבד את האפשרות של הילדה שלי לפנות אלי ולהתייעץ כשמשהו באמת מציק לה. כשמישהו פגע בה, כשהיא עשתה עוול ופגעה במישהו, כשהעולם נראה רע ואכזר. בשבילי, האותנטיות, הקרבה, האפשרות לתת מקום לכל רגש, אפילו כשזה פוגע בי, עדיפים בעיני.

3 צפיות

רוצה לשמוע עוד? השאר/י כאן את הפרטים ואצור איתך קשר