אמא וילדה נכנסות אלי לחדר. הפנים של הילדה שטופי דמעות. שתיהן כועסות אחת על השניה ולא רוצות לדבר. מתברר שהיתה מריבה על הטלפון שנמשכה עוד מהבוקר. כל אחת מבוצרת בעמדה שלה, כל אחת מנסה להסביר למה היא צודקת. ברגע כזה אי אפשר לפתור שום דבר. הכעס לא מאפשר לשמוע ובמקום לנסות למצוא פתרון אני נותנת מקום לכעס. מבינה את הילדה שנורא רוצה את הטלפון וכועסת. מבינה את האמא שלא מסכימה וכועסת על הילדה. מבינה את חוסר האונים שכל אחת מהן חשה. מבינה שהן לא מוכנות להקשיב ולשמוע את העמדה של השניה... עוד ועוד ועוד הכלה של הכעס, חוסר ההקשבה, חוסר ההתקדמות לקראת פתרון. אולי עשרים דקות או חצי שעה, בלי ללכת לשום מקום. זה מאתגר, זה דורש זמן, אבל מתוך הנסיון שלי, זה הכרחי... ואז מגיע רגע בפגישה שבו אני רואה שיש איזו התרככות בפנים, איזו כמיהה להתקרב. ואני מציעה שאולי הילדה רוצה חיבוק. ומכיוון שזה הרגע הנכון, אחרי שהיה לכעס מספיק מקום, האמא קמה ומחבקת את הילדה והילדה נענית בשמחה. יש תחושה של קרבה, מבט בעינים, השלמה. ואחרי דקה הילדה רוצה להמשיך במשחק מהפעם הקודמת ומשחררת לגמרי את הטלפון. הרבה פעמים הורים רוצים שלא יהיו מאבקים בבית על כל דבר. ואז, כשהם מחליטים משהו, נניח, שעכשיו אין טלפון, והילד כועס, הם נורא כועסים על הילד שהוא כועס. וכל נושא המריבה הופך להיות הכעס והביטויים שלו. למה הוא מתווכח? למה היא חייבת תמיד לענות? למה היא מתעלמת? באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מצליחים לקבל, להכיל, לתת מקום להתנגדות של הילד- כך הוא מרגיש שרואים ומבינים אותו ומוכן ללכת אחרינו בשמחה.