אני לא מוכנה לאסוף את השיער, היא אומרת. (בת השבע שלי)
ואני: אבל צריך, כבר דיברנו על זה עם המורה, כבר קמת והתארגנת כל כך יפה. ואת לא רוצה לאחר שוב כמו אתמול בגלל התסרוקת. תני לי, אנחנו צריכים לאסוף. והיא מכווצת את הפנים, מסתכלת עלי במבט זועף ואומרת לי: לא! מה, כל יום זה יהיה כך? אני שואלת את עצמי, די נמאס וגם עוברים לי בראש כל מיני איומים כמו, אם לא תתני לי עכשיו אז גם אני היום בצהרים לא אתן לך כך וכך... וזה ממש מפתה כי זה מרגיז אותי. וכי אני יודעת שאני יכולה להשתמש בכח ואיומים כדי לכפות עליה. אבל אז אני נזכרת, מצליחה להיזכר, שבעצם חזרתי אתמול מאוחר, ושהיא ממש מתגעגעת אלי, וצריכה להתרגל לאינטנסיביות של החיים העמוסים שלי, אחרי שכל החופש והחגים הייתי שם כל הזמן בשבילה. ושאולי העניין הוא בכלל לא התסרוקת. שבעצם, זה אף פעם הרי לא העניין. אז אני עוצרת את הגלגל של ה:אם אז, שרץ לי בראש ומושיטה אליה ידיים לחיבוק. ועשר דקות אנחנו מתחבקות, רק אני והיא. והיא כזאת מתוקה. ושמחה שאני איתה. ואני שוב מלאה באהבה. ואז, אחרי נצח, אני שואלת אותה אם אולי בא לה שנאסוף את כל הצמות הקטנות לקוקו והיא אומרת לי בשמחה, כן, זה מה שרציתי אני נורא גאה בעצמי כל פעם שאני מצליחה. אני גם לומדת להפסיק לשפוט את עצמי כשאני לא. ורוצה להזכיר שוב לעצמי, לכולנו, שהעניין הוא אף פעם לא העניין. לא משנה אם הוויכוח הוא על זמן מסך, על זמן שינה, על ממתקים, על הצקות לאח הקטן או כל דבר אחר. תמיד יש להם סיבה. סיבה טובה שלא קשורה לנושא הזה. ואם אנחנו מצליחים לעצור בזמן ולראות אותם ולהבין מה באמת הם מנסים להגיד לנו, אז כל הסיפור מקבל תפנית.