"לפעמים אני לא יכולה לסבול את אבא של הילדים שלי". "ולפעמים אני לא יכול לסבול את האמא של הבנות שלי". משפטים שאני שומעת הרבה. זה קורה כשנפרדים וזה יכול לקרות לפעמים גם כשנמצאים יחד. אני נתקלת לפעמים במאבקי פרידה ממש קשים. השבוע הגיע אלי לקליניקה לפגישה אבא שהיה צריך להגיע עם הילד לטיפול אבל האמא לא נתנה לילד לבוא לפגישה כי משהו שהאבא עשה לא מצא חן בעיניה. יש אמא אחרת שבחרה לא לספר לאבא של הילדה שלה שהיא בהריון. הילדה גדלה בלי הזדמנות לקשר עם אבא שלה והאבא לעולם לא ידע שיש לו ילדה. אני מכירה את זה גם מעצמי לפעמים. לפעמים גם אני כועסת ונסערת ועושה טעויות ולא יכולה לסבול אותו. ועדין, אני יודעת, ומזכירה לעצמי שוב ושוב ושוב:
כל ילד בעולם צריך גם את אבא שלו וגם את אמא שלו. כל ילד בעולם צריך להרגיש שמותר ויש לו רשות לאהוב גם את אבא וגם את אמא. כל ילד שמרגיש שהוא צריך לבחור - זה קורע אותו מבפנים אני יודעת, זו לא חכמה לכתוב את זה כשהכל בסדר. לפעמים קורים בין בני זוג דברים מאד קשים. לפעמים הפרידה אכזרית וכואבת והמאבק קשה. לא תמיד הכל בידיים שלנו. לפעמים אנחנו רוצים וזה לא אפשרי. ובכל אופן, האפשרות לזכור את זה, להחזיק את זה, את הידיעה שכל ילד מורכב חמישים אחוז מאמא וחמישים אחוז מאבא, ושלא משנה מה קורה בין ההורים, הילד צריך להרגיש שהוא שייך לשניהם וששניהם מכירים בזכות הזאת של ההורה השני, האפשרות הזאת יכולה לעשות את כל ההבדל. אני יודעת שבתור ילדה הייתי צריכה לבחור וזה היה קורע לב. לא תמיד אפשר להחזיק את זה לבד. לפעמים צריך עזרה.
מאמינה ביכולת שלי לעזור, מאמינה אמונה עמוקה שזה נחוץ וחיוני.