אני רוצה לדבר כאן על נושא של קבלה בהורות, על היכולת שלי כאמא או כאבא לקבל את עצמי, לקבל את ההורות שלי. אני מדברת על הרגעים הקשים. לא על המקומות בהם הצלחתי והייתי סבלנית. הזמנים שבהם הקשבתי, הכלתי ותמכתי, הייתי ברורה והתוויתי דרך. לא! אני מדברת על הרגעים שבהם אני מבולבלת, מותשת, לא מכילה ולא סבלנית. הרגעים בהם אני צועקת וכועסת ואומרת מילים שאחר כך אני מתחרטת עליהם. הזמנים בהם אני חסרת אונים ומרגישה שהילדה שלי לא רואה אותי ממטר. שמי שמנהל פה את העניינים כרגע זאת היא ולא אני. הזמנים שבהם אני עצובה ומיואשת ומרגישה אשמה ושופטת את עצמי. הסיבה שאני רוצה ומעיזה לדבר על האפשרות שלנו כהורים לאהוב ולקבל את עצמינו גם ברגעים הללו, היא שאני מגלה יותר ויותר, גם מתוך התהליך שאני עוברת כאמא וגם מתוך המפגש שלי עם הורים שמתמודדים באומץ ובכאב עם קשיים שילדיהם מביאים לתוך החיים שלהם שזה באמת הבסיס לריפוי. שאם אני רוצה להביא ריפוי לקושי של הילדה שלי אני צריכה גם לרפא את עצמי. שאם אני רוצה לקבל ולהכיל את הילדה שלי אני צריכה קודם לקבל ולהכיל את עצמי. נועם היא ילדה בת שמונה שלא מוכנה לעשות שום דבר שמבקשים ממנה. לא מוכנה להתקלח, לא רוצה לבוא לאכול, לא מסכימה לכבות את המחשב, לא בא לה ללכת לישון. כדי לגרום לה לעשות את הדברים האלו יש צורך כל פעם בויכוח מתיש, לפעמים ממש יציאה למלחמה שמסתיימת בצעקות, בכי ותסכול הדדי. אמא של נועם מיואשת, מרגישה ריחוק גדול וכעס. בעצם ברגעים הללו של הויכוח היא לא יכולה לסבול את הילדה שלה. מה שהיא באמת היתה רוצה זה שהיא תעוף לה מהעיניים, שתלך, שתשתנה, שתסתדר, שתחזור ילדה אחרת, ילדה חדשה שקל להתנהל איתה. אותה, כרגע, כמו שהיא, היא לא רוצה. בהתחלה לא קל לה להגיד את זה. היא מרגישה נורא עם זה שהיא נגררת לצעקות. היא רוצה להצליח להשאר רגועה ושלווה גם כשהילדה שלה לא מקשיבה לה ועושה מה שהיא רוצה. היא רוצה למצוא את הדרך לגרום לה להקשיב בלי כעס. בתור אמא טובה היא אמורה לאהוב ולרצות את הילדה שלה בכל מצב. ויחד עם זה, היא לא מצליחה להבין למה היא עושה לה את זה. יחד אנחנו עושות את הדרך אל האפשרות שלה לקבל ולבטא את הכעס והריחוק שהיא חווה. רק אחרי שהיא מרשה לעצמה לכעוס באמת על נועם, לא בפניה, לא כשהיא שומעת, אבל בפני, כשהיא חווה לגיטימציה מוחלטת לרצון שלה להעיף אותה לכל הרוחות. רק אז נפתחת האפשרות לקבל ולאהוב אותה מחדש, גם ברגעים האלו שהיא כועסת ולא מקשיבה. לחוש קרבה מחודשת אליה, היום, עכשיו, כמו שהיא ללא שינוי. מתוך הקרבה המחודשת הזאת נולד השינוי. יחד אנחנו יכולות לעצור ולנסות להבין מה באמת נועם מבקשת וזקוקה, מתוך מקום שבאמת רואה אותה ומוכן להקשיב לה. יחד נולדת ההבנה שנועם מחפשת את הייחודיות שלה, המקום המיוחד שלה בעולם. היא מבקשת מאמא שלה לראות אותה ולהתפעל ממנה. להעריך את העוצמה והנחישות שלה גם כשהיא לא מסכימה עם הביטוי שלהם. ושהיא זקוקה גם לאמא שתהיה במרכז של עצמה, שתהיה ברורה וחזקה ועוצמתית מולה. אמא שתאמין שהיא מספיק חשובה וראוייה להערכה כדי שנועם תעצור את כל עיסוקיה ותקשיב לה ותלך אחריה, ותתן לה להוביל ולהנהיג. השינוי בבית הוא מיידי ומהיר. הוא קורה כמעט לבד, אחרי שאמא של נועם מבינה למה נועם באמת זקוקה ומסכימה להענות. היא כבר יודעת את הדרך, היא מרגישה לבד מה מתאים ומה נכון. חשוב לשים לב שחוסר האונים והיאוש התחלפו בידיעה פנימית ומנהיגות רק אחרי שהיה מקום לאמא של נועם לכעוס ולבטא את הכעס שלה ללא שפיטה. רק לאחר מכן יכלה לקבל ולהכיל את הכעס והמרד של נועם ללא שפיטה. מתוך ההכלה נולדה קרבה, מתוך הקרבה נולדה הקשבה והתבוננות ומתוך אלו ניתן היה להבין מה הצורך העמוק ביותר של נועם ולהענות לו. שוב ושוב אני מגלה, דרך עצמי ודרך הורים שאני מלווה, שיש לנו כהורים המון אמונות, תפיסות ודעות על איך צריך להיות ולהראות אבא טוב, ואיך צריכה להרגיש ולהתנהג אמא טובה. כשאנחנו לא עומדים בקריטריונים שהצבנו לעצמינו אנחנו מרגישים שנכשלנו. יאוש, תסכול, אכזבה, חוסר אונים וכעס הם רק חלק מהרגשות שעולים בנו כלפי עצמינו, במצבים שבהם הילדים שלנו יוצרים סיטואציה שהיא בלתי נסבלת עבורינו. האמת היא שהם יודעים. כל ילד יודע ברגישות מופלאה איפה נמצא הקצה של אבא ואיפה נמצא הקצה של אמא. מהו הדבר שכל כך בלתי נסבל בשבילינו, שאם הוא רק ימשיך ללחוץ על הנקודה הזאת מספיק, בסוף יצא מתוכינו השד הפראי ואנחנו נתפוצץ. אז למה הם עושים לנו את זה? אני מציעה שהם עושים את זה לא כדי להציק או להכאיב או לבאס או להרוס, למרות שלפעמים זה נראה כך, אלא כדי להכריח אותנו לעצור ולראות אותם. לראות באמת, לראות מה הם מבקשים מאיתנו ומשם לגדול. כי כל קושי הוא גם הזדמנות לשינוי. מה שגיליתי זה שכדי להצליח לעשות את זה, לראות באמת, להקשיב באמת לילדה הקטנה הזאת שנמצאת מולי, אני חייבת קודם לעבור דרך הכעס והיאוש והריחוק שלי, דרך התחושה שאת זה אני לא יכולה לסבול יותר. כדי להצליח לקבל ולתת מקום לילדה שלי אני צריכה קודם לתת מקום ולקבל את עצמי. ומתוך המקום הזה באמת מתרחשים קסמים, והשינוי יכול להתרחש בקלות רבה יותר. לפרטים ולייעוץ אישי ניתן לפנות אלי, רחלי סילברמן, הדרכת הורים וטיפול בילדים טל' 052-4389432 כשמדברים על נושא של גבולות לילדים מילת המפתח בעיני היא רצון. חשוב מאד להבין את המשמעות של הרצון הזה כדי להצליח להציב גבול לא פוגעני, לא כועס, אלא ברור, יציב ושקט. למעשה יש רצון חזק מאד של ילד שנמצא באינטראקציה ולפעמים בהתנגשות עם הרצון שלנו. רצון מול רצון. ככל שילד גדל הוא חוקר עוד ועוד את העולם, לומד ובודק, מה טוב ונעים לו, מה מסקרן ומאתגר אותו, וגם מה לא מתאים ולא עושה לו טוב. לצורך הלמידה המאד חיונית הזאת, ילד צריך לתרגל את מיומנויות הפעלת הרצון שלו ולקבל מרחב הכרה ולגיטימיציה לרצון הזה. יחד עם זאת ובמקביל הוא זקוק גם לרצון ברור ויציב שעליו הוא יכול להשען, להתמך, לאתגר את עצמו ואפילו לבעוט מתוך ידיעה שהמשענת הזאת חזקה ובטוחה ולא תתפרק. איך הדבר הזה נראה בפועל ביומיום? ילד מבקש עצמאות. הוא רוצה להחליט, ולעשות דברים לבד. הוא רוצה לנעול בעצמו את הנעליים בדיוק כשאני הכי ממהר, הוא רוצה להצטרף למשחק של אחותו הגדולה ולהרוס את המגדל שעמלה לבנות במשך שעה שלמה, הוא רוצה להשאר עוד בגן שעשועים אפילו שכבר חושך וקר. הוא רוצה גם כשהוא לא מבין, ולא תמיד מסוגל. גם כשאנחנו עייפים וממהרים ולנו לא מתאים. בגיל שנתיים ילד עובר תהליך של הפרדות ואינדיבידואציה. הוא נפרד מהרצון האבסולוטי של ההורים וגם מהתלות הפיזית המוחלטת בהורים. לאט לאט במשך השנים הבאות הוא מחפש את דרכו אל הרצון שלו, והיכולת שלו להתנהל בעולם. המשימה ההתפתחותית שלו היא להצליח להשיג אמון בעצמו, ביכולות וברצונות שלו כמצפן שעליו הוא יכול לסמוך. לצורך זה הוא זקוק למרחב בטוח בו יוכל להתנסות ולבדוק את המיומנויות המתפתחות שלו, והוא זקוק גם למבוגר גדול וחזק, שלו עצמו יש רצון ברור וממנו ניתן ללמוד. מתוך המקום הזה שאלות כמו, "אז מתי לאפשר ומתי לא?" ובאיזו דרך לומר את ה"לא" כדי שהוא ישמע ויתקבל? מוצאות בעצמן את התשובה. כשאני כאמא הופכת להיות מאד ברורה עם עצמי לגבי מה מתאים לי ומה לא, מתי ואיך וכמה? המסר הזה עובר בקלות רבה יותר לבנות שלי. כאשר אני שרויה בבלבול, בחוסר החלטיות או לא קשובה לעצמי, זהו המסר שעובר. הדרך שלי לזהות זאת, היא כאשר ילדותי אינן מגיבות אלי בדרך שהייתי רוצה. המשוב הוא תמיד מיידי וישיר ומסמן לי עד כמה אני סוטה מהמרכז של עצמי. אני רוצה להזמין אתכם לחקור יחד איתי את הצורך של הילד בעצמאות במקביל לצורך שלו בנו, ההורים, כמשענת ברורה ובטוחה שעליה אפשר לנוח ולסמוך. ניתן לעשות זאת בפגישת ייעוץ אישית או בערב פתוח להורים לפרטים, הרשמה ופגישות ייעוץ ניתן לפנות אלי, רחלי סילברמן, בטלפון 052-4389432 מכירים את המצב שבו הילד או הילדה שלכם דוחפים אתכם לקצה? מביאים אתכם למקום שבו כל הכוונות והרצון הטוב, הסבלנות, ההקשבה וההכלה נעלמים? לרגע שבו אתם לא מסוגלים כבר לסבול או לראות את הילד שלכם ובא לכם פשוט לברוח או להעיף אותו מכאן? ואיך אתם מרגישים כשאתם פוגשים את המקום הזה בתוככם? כשאמא של נועה ועדן מגיעה אלי לפגישת ייעוץ היא מלאה רגשות אשם ושופטת את עצמה כאמא נוראית. עדן התינוקת סובלת מגזים, זקוקה להרבה תשומת לב ומתעוררת מספר פעמים בלילה, ואצל נועה בת החמש החל קושי להרדם והתעוררויות תכופות בלילה. הבעל בנסיעה לחו"ל והאמא עייפה, מותשת ועצבנית מוצאת את עצמה צורחת על נועה בזעם שתחזור לישון. שוב ושוב אני מגלה, דרך עצמי ודרך הורים שאני מלווה, שמפגש עם המקום הזה שלא יכול להכיל, מעורר הרבה כעס, אשמה, שפיטה וביקורת עצמית. שברגעים כאלו, לא רק שהורים אינם רואים ופוגשים את הילד שלהם. הם גם לא רואים ופוגשים את עצמם. יש לנו כהורים הרבה אמונות, תפיסות ודעות על איך צריך להיות ולהראות אבא טוב, ואיך צריכה להרגיש ולהתנהג אמא טובה. כשאנחנו לא עומדים בקריטריונים שהצבנו לעצמינו אנחנו מרגישים שנכשלנו. יאוש, תסכול, אכזבה, חוסר אונים וכעס הם רק חלק מהרגשות שעולים בנו כלפי עצמינו, במצבים שבהם הילדים שלנו יוצרים סיטואציה שהיא בלתי נסבלת עבורינו. האמת היא שהם יודעים. כל ילד יודע ברגישות מופלאה איפה נמצא הקצה של אבא ואיפה נמצא הקצה של אמא. מהו הדבר שכל כך בלתי נסבל בשבילינו, שאם הוא רק ימשיך ללחוץ על הנקודה הזאת מספיק, בסוף יצא מתוכינו השד הפראי ואנחנו נתפוצץ. אז למה הם עושים לנו את זה? אני מציעה שהם עושים את זה לא כדי להציק או להכאיב או לבאס או להרוס, למרות שלפעמים זה נראה כך, אלא כדי להכריח אותנו לעצור, ולראות אותם, לראות באמת, לראות מה הם מבקשים מאיתנו ומשם לגדול. כי כל קושי הוא גם הזדמנות לשינוי. מה שגיליתי זה שכדי להצליח לעשות את זה, לראות באמת, להקשיב באמת לילדה הקטנה הזאת שנמצאת מולי, אני חייבת קודם לעבור דרך הכעס והיאוש שלי, דרך התחושה שאת זה אני לא יכולה לסבול יותר. כדי להצליח לקבל ולתת מקום לילדה שלי אני צריכה קודם לתת מקום ולקבל את עצמי. אני רוצה להזמין אתכם לחקור יחד איתי את הנושא, לבדוק את האפשרות לשחרר אשמה ולקבל את המקום הזה של כעס בתוכינו. ניתן לעשות זאת בפגישת ייעוץ אישית או בערב משותף להורים. לפרטים ולייעוץ אישי ניתן לפנות אלי, רחלי סילברמן, הדרכת הורים וטיפול בילדים טל' 052-4389432 הנה זה מגיע, רק עוד רגע אחד, רגע אחד ודי!... וכבר העיניים עצומות, הנשימה נעשית סדירה, הגוף הקטן שלו נעשה רפוי ושקט והנה אני יכולה לקום לענייני, חופשייה. סוף סוף רגע לעצמי אחרי כל היום הארוך הזה. ואז... לא! שוב הוא פוקח עיניים ואומר אמא אל תלכי, תשארי איתי עוד קצת. ואני בחירוק שיניים ולב כואב, חוזרת שוב לשבת לידו, ללטף, להחזיק את היד, להרגיע, לחכות שסוף סוף ירדם כבר... נשמע לכם מוכר? גם אתם סופרים כל רגע בערב עד שהקטן או הקטנה ילכו כבר לישון? ואיך אתם מרגישים בתוך זה, עייפים, מותשים, מתוסכלים? חסרי אונים? עצבניים? מיואשים? שינה, שלא כמו הרבה דברים אחרים, לא ניתן לכפות. שינה היא דבר שמתרחש ומתאפשר כשהסביבה בטוחה ומאפשרת. הרי גם אנחנו בסוף היום צריכים להכנס לשקט פנימי כדי שנוכל להרדם. להרגיש בטוחים, רגועים, שלווים. להרגיש בבית. אחרת המחשבות באות ומטרידות גם אותנו, וגם לנו קשה להרדם. גם הילדים שלנו צריכים להרגיש מוכלים, בטוחים ורגועים כדי שיוכלו להרפות מהיום ולשקוע לתוך הלילה. אולי הם באמת צריכים עוד רגע חיבוק מאיתנו בלי עוד אח או אחות מסביב, אולי הם צריכים את היד התומכת שלא ממהרת לשום מקום כדי לשחרר את הפחד מלילה, מחושך, ממפלצות, מחלומות... ואולי הם צריכים מאיתנו משהו אחר שהם יכולים לקבל במשך היום כדי שבלילה לא יזדקקו לנו כל כך. איך אפשר באמת להקשיב להם? לראות ולשמוע ולהתבונן כדי להבין מה באמת מבקשים וזקוקים ילדינו מאיתנו? ואיך נוכל לתת להם את השקט והבטחון הזה כשאנחנו כל כך עייפים ומרוטים ומתוסכלים? הרי זה כמעט בלתי אפשרי. כדי להיות הורים טובים אנו זקוקים לזמן הזה לעצמינו. ובדיוק לכן, שעת השינה לוחצת לנו על הנקודות הרגישות ביותר ומוציאה כל כך הרבה תסכולים. אני רוצה להזמין אתכם לערב שבו נחקור יחד את הנושא של הירדמות ושינה, כדי למצוא את הדרך לעשות זאת בקלות, ברוגע ובשקט, מתוך מקום שנכון ומדוייק גם לעצמינו וגם לילדינו. לפרטים ולייעוץ אישי ניתן לפנות אלי, רחלי סילברמן, הדרכת הורים וטיפול בילדים טל' 052-4389432 |
רחלי סילברמןWrite something about yourself. No need to be fancy, just an overview. Archives
May 2014
Categories |
Powered by
Create your own unique website with customizable templates.
