אני רוצה לדבר כאן על נושא של קבלה בהורות, על היכולת שלי כאמא או כאבא לקבל את עצמי, לקבל את ההורות שלי.
אני מדברת על הרגעים הקשים. לא על המקומות בהם הצלחתי והייתי סבלנית. הזמנים שבהם הקשבתי, הכלתי ותמכתי, הייתי ברורה והתוויתי דרך. לא!
אני מדברת על הרגעים שבהם אני מבולבלת, מותשת, לא מכילה ולא סבלנית. הרגעים בהם אני צועקת וכועסת ואומרת מילים שאחר כך אני מתחרטת עליהם. הזמנים בהם אני חסרת אונים ומרגישה שהילדה שלי לא רואה אותי ממטר. שמי שמנהל פה את העניינים כרגע זאת היא ולא אני. הזמנים שבהם אני עצובה ומיואשת ומרגישה אשמה ושופטת את עצמי.
הסיבה שאני רוצה ומעיזה לדבר על האפשרות שלנו כהורים לאהוב ולקבל את עצמינו גם ברגעים הללו, היא שאני מגלה יותר ויותר, גם מתוך התהליך שאני עוברת כאמא וגם מתוך המפגש שלי עם הורים שמתמודדים באומץ ובכאב עם קשיים שילדיהם מביאים לתוך החיים שלהם שזה באמת הבסיס לריפוי. שאם אני רוצה להביא ריפוי לקושי של הילדה שלי אני צריכה גם לרפא את עצמי. שאם אני רוצה לקבל ולהכיל את הילדה שלי אני צריכה קודם לקבל ולהכיל את עצמי.

נועם היא ילדה בת שמונה שלא מוכנה לעשות שום דבר שמבקשים ממנה. לא מוכנה להתקלח, לא רוצה לבוא לאכול, לא מסכימה לכבות את המחשב, לא בא לה ללכת לישון. כדי לגרום לה לעשות את הדברים האלו יש צורך כל פעם בויכוח מתיש, לפעמים ממש יציאה למלחמה שמסתיימת בצעקות, בכי ותסכול הדדי. 
אמא של נועם מיואשת, מרגישה ריחוק גדול וכעס. בעצם ברגעים הללו של הויכוח היא לא יכולה לסבול את הילדה שלה. מה שהיא באמת היתה רוצה זה שהיא תעוף לה מהעיניים, שתלך, שתשתנה, שתסתדר, שתחזור ילדה אחרת, ילדה חדשה שקל להתנהל איתה. אותה, כרגע, כמו שהיא, היא לא רוצה.
בהתחלה לא קל לה להגיד את זה. היא מרגישה נורא עם זה שהיא נגררת לצעקות. היא רוצה להצליח להשאר רגועה ושלווה גם כשהילדה שלה לא מקשיבה לה ועושה מה שהיא רוצה. היא רוצה למצוא את הדרך לגרום לה להקשיב בלי כעס. בתור אמא טובה היא אמורה לאהוב ולרצות את הילדה שלה בכל מצב.
ויחד עם זה, היא לא מצליחה להבין למה היא עושה לה את זה.
יחד אנחנו עושות את הדרך אל האפשרות שלה לקבל ולבטא את הכעס והריחוק שהיא חווה. רק אחרי שהיא מרשה לעצמה לכעוס באמת על נועם, לא בפניה, לא כשהיא שומעת, אבל בפני, כשהיא חווה לגיטימציה מוחלטת לרצון שלה להעיף אותה לכל הרוחות. רק אז נפתחת האפשרות לקבל ולאהוב אותה מחדש, גם ברגעים האלו שהיא כועסת ולא מקשיבה. לחוש קרבה מחודשת אליה, היום, עכשיו, כמו שהיא ללא שינוי.
מתוך הקרבה המחודשת הזאת נולד השינוי. יחד אנחנו יכולות לעצור ולנסות להבין מה באמת נועם מבקשת וזקוקה, מתוך מקום שבאמת רואה אותה ומוכן להקשיב לה. יחד נולדת ההבנה שנועם מחפשת את הייחודיות שלה, המקום המיוחד שלה בעולם. היא מבקשת מאמא שלה לראות אותה ולהתפעל ממנה. להעריך את העוצמה והנחישות שלה גם כשהיא לא מסכימה עם הביטוי שלהם.  ושהיא זקוקה גם לאמא שתהיה במרכז של עצמה, שתהיה ברורה וחזקה ועוצמתית מולה. אמא שתאמין שהיא מספיק חשובה וראוייה להערכה כדי שנועם תעצור את כל עיסוקיה ותקשיב לה ותלך אחריה, ותתן לה להוביל ולהנהיג.
השינוי בבית הוא מיידי ומהיר. הוא קורה כמעט לבד, אחרי שאמא של נועם מבינה למה נועם באמת זקוקה ומסכימה להענות. היא כבר יודעת את הדרך, היא מרגישה לבד מה מתאים ומה נכון.

חשוב לשים לב  שחוסר האונים והיאוש התחלפו בידיעה פנימית ומנהיגות רק אחרי שהיה מקום לאמא של נועם לכעוס ולבטא את הכעס שלה ללא שפיטה. רק לאחר מכן יכלה לקבל ולהכיל את הכעס והמרד של נועם ללא שפיטה. מתוך ההכלה נולדה קרבה, מתוך הקרבה נולדה הקשבה והתבוננות ומתוך אלו ניתן היה להבין מה הצורך העמוק ביותר של נועם ולהענות לו.
שוב ושוב אני מגלה, דרך עצמי ודרך הורים שאני מלווה, שיש לנו כהורים המון אמונות, תפיסות ודעות על איך צריך להיות ולהראות אבא טוב, ואיך צריכה להרגיש ולהתנהג אמא טובה. כשאנחנו לא עומדים בקריטריונים שהצבנו לעצמינו אנחנו מרגישים שנכשלנו. יאוש, תסכול, אכזבה, חוסר אונים וכעס הם רק חלק מהרגשות שעולים בנו כלפי עצמינו, במצבים שבהם הילדים שלנו יוצרים סיטואציה שהיא בלתי נסבלת עבורינו.
האמת היא שהם יודעים. כל ילד יודע  ברגישות מופלאה איפה נמצא הקצה של אבא ואיפה נמצא הקצה של אמא. מהו הדבר שכל כך בלתי נסבל בשבילינו, שאם הוא רק ימשיך ללחוץ על הנקודה הזאת מספיק, בסוף יצא מתוכינו השד הפראי ואנחנו נתפוצץ.

אז למה הם עושים לנו את זה?
אני מציעה שהם עושים את זה לא כדי להציק או להכאיב או לבאס או להרוס, למרות שלפעמים זה נראה כך, אלא כדי להכריח אותנו לעצור ולראות אותם. לראות באמת, לראות מה הם מבקשים מאיתנו ומשם לגדול. כי כל קושי הוא גם הזדמנות לשינוי.
מה שגיליתי זה שכדי להצליח לעשות את זה, לראות באמת, להקשיב באמת לילדה הקטנה הזאת שנמצאת מולי, אני חייבת קודם לעבור דרך הכעס והיאוש והריחוק שלי, דרך התחושה שאת זה אני לא יכולה לסבול יותר. כדי להצליח לקבל ולתת מקום לילדה שלי אני צריכה קודם לתת מקום ולקבל את עצמי.
ומתוך המקום הזה באמת מתרחשים קסמים, והשינוי יכול להתרחש בקלות רבה יותר.


לפרטים  ולייעוץ אישי ניתן לפנות אלי, רחלי סילברמן, הדרכת הורים וטיפול בילדים טל' 052-4389432